<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף קח.</h2>
מנין למילה שהיא באותו מקום נאמר כאן ערלתו, ונ' וערלתם ערלתו את פריו, מה להלן דבר שעושה פירות אף כאן, ר"נ אומר כ' וערל זכר אשר לא ימול מקום שנכר הזכר, ה' ערלות הן בעולם ד' באדם וא' באילן. באדם שנ' הנה ערלה אזנם, ערל שפתים, ומלתם ערלת לבבכם, וערלת אבר, ואומר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, והיא אינה מניחה לישראל לעשות רצון אבינו שבשמים ועתיד קב"ה להסירה שנ' והסירותי לב האבן מבשרכם.
<h2>דף קכח:</h2>
תנן קושרין טבור של ולד בשבת וטעמא דלא ליעל זיקא וליסתכן ויש מפרש שלא יצאו מעיו, ר' יוסי א' אף חותכין אותו. אר"נ הלכה כרי"ו, אר"נ מודים חכמים לרי"ו בטבור של ב' תנוקות שחותכין, מ"ט דמנתחי אהדדי, פי' זה מושך לכאן וזה לכאן ויביאו לידי סכנה שיצאו המעים [קכ"ט ע"ב] אר"נ כל האמור בפ' תוכחה עושין לחיה בשבת שנ' ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך מכאן שחותכין הטבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי מכאן שמרחיצין את הולד בשבת, והמלח לא המלחת מכאן שמולחין את הולד והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין את הולד בשבת... והלכה כר"ש באסורי. אשה שילדה בשבת מחללין עלי' ש' דתנן מילדין האשה בש' וקורין לה חכמה ממקום למ' ומחללין עלי' ש'. ופריך מכדי קתני מילדין בשבת, דפשיטא לן דבמלאכה דאו' איירי, להביא מטה ומשבר מר"ה, דבמידי דרבנן פשיטא, ולמה חזר ותני ומחללין, לאתויי הא דתני' אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה, צריכה לשמן חברותיה מביאות שמן ביד אפי' בר"ה ולא בכלי. ואם לא ספק ביד מביאה בשערה ואם לא ספק בשערה מביאה בכלי דרך ר"ה, והא נמי פשיטא כיון שצריכות לנר שמדלקת, דמילדין האשה קתני, ל"נ אלא אפי' סומא, מ"ד כיון דהיא לא חזיא אסור, דחברותיה אינן צריכות לנר, קמ"ל דיתובא מיתבא דעתה, אמרה אי איכא מידי חברתאי חזין ועבדן לי.
<h2>דף קכט.</h2>
גרסינן בערכין [ז' ע"א] א"ש אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין אפי' מר"ה וקורעין את כריסה ופריך פשיטא דהא תנן נפלה עליו מפלת ספק חי ספק מת, ספק שם ספק אינו שם, ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו הגל מד"ת התם הוי לי' חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל דמחללינן שבת אפי' כהאי ספקא. מעוברת שמתה ולד דילה מיית ברישא, מעוברת שנהרגה היא מתה ברישא כל זה כ' בה"ג, והגרי"צ השמיט דין זה, ול"י טעמו ואי משום דתני' רשבג"א... ותו כ' גבי עוברה שהריחה מאכילין אותה [יומא פ"ב ע"א] אי ידיענן אי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה. ומדתלי בסכנת הולד ולא בדידה אלמא דס"ל משום ס' נפל נמי מחללין (א י') [אפילו] לא הוי סכנה לאמי' וקמ"ל הא דאמרינן היושבת על המשבר מביאין סכין מר"ה בשבת ומקרעין כרסה ומוציאין הולד אפי' לא עקר הולד לצאת ואפי' לא ידעינן אם כלו חדשיו ואע"ג דתנן [אהלות פ"ז] האשה המקשה לילד מביאין סכין וחותכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ש"מ קודם שיצא לאו נפש הוא, לענין שבת שאני דתורה אמרה חלל שבת אחת... [חסר] ורואה אני דלשון עוברה שהריחה... ועל המשבר משמע דכלו חדשיו... אבל ודאי כל ספק נפשות להקל. וכל מעוברת דאתעקר ולדא היא גופא בסכנתא, להכי ל"ש בתחלת עבורה ול"ש בסופה כל שהריחה ופניה משתנות ולא מתישבה דעתה מאכילין אותה ביה"כ ודבר אסור שנתאותה לו. וכ' הרב דמ"ש ידעינן אי לא אכלה מתעקר ולד, לאו בידיעה דידן תלי' מלתא, אלא כלומר כשרואין שפניה משתנות, ידיענן דאיכא סכנה, דשכיחא מלתא שאם לא אכלה מתעקר, ומכ"ש אם היא אומרת שנתאותה, דחולה עצמה עדיף מרופאים וכך פרשנו בהל' יה"כ.
כ' רב אחא הא דאמר רבא [פסחים נ"ד ע"ב] עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בת"ב כדרך שמתענות ומשלימות ביה"כ, אבל חיה אין [לה] להתענות ביה"כ עד ל' יום. טעמי' חזי לן כיון דשרי לה רבנן נעילת סנדל [רפ"ח דיומא] ואסור לדידי' מדאורייתא וכל רבותא חולקין ואמרין לאחר ז' דינה כשאר כל אדם לענין תענית יה"כ, ושאני נעלת סנדל דרבנן, ומתני' ודאי לא מסתבר כותי' מיהו תוך ג' ימים או עד זי"ן כשאמרה צריכה שוחטין ומבשלין בשבילה ככל חולה שיש בו סכנה כד' בשחיטת חולין [חולין ט"ו ע"א] ומותר לבריא לאכול ממנו באומצא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. ומהא ליכא למידק דצריך לשחוט, דאם מוכן נבלה נותנין לה נבלה, והיכא דליכא בשר אלא בהמה בחייה ודאי צריך לשחטה, דבנחירה ושאר מיתות נמי חלול איכא כבשחיטה שהרי תקן... ואי איכא גוי שיכול לנחור איכא מרבואתא אמרו יעשו ע"י גוי, ול"נ לן דהא אמרינן ביומא [פ"ד ע"ב] אין עושין דברים אלו לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל, שמא יאמרו בקושי התירו פקוח נפש ואינו מותר לכתחלה ע"י מחויבי מצות, ונמצא מכשילן בפעם אחרת כשלא ימצאו גוים וקטנים לא יחללו על פ"נ, ותו בגמ' ואין אומרין לעשות דברים אלה לא ע"י נשים ולא ע"י כותיים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, כלומר אין אומרין כותיים ונשים אעפ"י ששניהם מחויבים במצות שהם לבדם יחללו שבת בפ"נ, שמא יחשבו בלבבם גדולי ישראל לא ירצו לחלל שבת בפ"נ, אבל אותנו מכשילין דכותאי לית להו לפני עור לא תתן מכשול ונשים דעתם קלות וטועות נמי בכך, והיינו שמצטרפין לדעת אחרת אם מניחין אותן לעסוק לבדן, הלכך ודאי ישחט ישראל ולא לנחור ע"י גוי, ואינו דומה להא דאמרינן [יומא פ"ג ע"א] מאכילין אותו הקל הקל תחלה, התם ליכא למיחש למכשול לעתיד לבוא. ומתחזיא לן אפי' איכא נבלה מוטב שישחטו לו ולא להאכילו נבלה ואפי' לא ידע החולה שהוא נבלה כיון דשבת נתנה לדחות אצלו בהבערה ובשול ושאר דברים, ולית לן למימר מוטב שיעבר החולה על אסור נבלה דהתירה לו התורה, ולא יחללו אחרים בשחיטה, לאו מלתא הוא, דעלה דידן רמי' לחלל בפקוח נפש ולא על החולה לחוד, דלמדנו פקוח נפש [יומא פ"ד ע"א] מושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה האדם וחי בהם. ואמרינן הזריז בפ"נ הרי זה משובח והמונע עצמו כאלו שופך דמים שנ' לא תעמוד על דם רעך והנשאל הרי זה מגונה והשואל ה"ז שופך דמים. ולי הכותב נ' אפי' אין צריך לשום חלול שבת אלא בשחיטה יש לצדד דמוטב לשחוט מלהאכילו נבלה דיותר מגונה לאכול דבר טמא מחלול שבת בכה"ג, ותו כיון דגם בחולה ממעטינן באסור היכא דאפשר ואמרו מאכילין אותו הקל הקל תחלה, לדידי' בשחיטה לא עבדינן אלא חד אסורא ואי אכל נבלה עובר בלאו אכל כזית וכזית, ואע"ג דהאי ל"ת והאי איסור סקילה לא קרינן נבלה הקל כיון דאיכא לאווין טובא, ויש שאמרו שבת דחויה אצל פ"נ וטומאה נמי דחוי' אצל צבור, וכי היכא דבטומאה צריך לאהדורי ולאתויי טהורי מבית אב אחרינא בדאפשר, ה"נ לא נחלל שבת בשחיטה אם אפשר להאכילו נבלה. ולענ"ד לא דמי, ודאי היכא דמצי למיעבד בטהרה לא עבדינן בטומאה, והיכא דאפשר בפ"נ בהיתר לא מחללינן ש', ואף אי עבדינן בחלול ש' ממעטינן בחלולו היכא דאפשר כיון דלא הותרה שבת אלא דחוי', וה"נ אמרינן בפרי"ש [מנחות ס"ד ע"א] אמדוהו לגרוגרת א' ויצאו עשרה והביאו לו כל א' וא' כולן פטורין אפי' הבריא בראשונה, אמדוהו לשתי ג' ולא מצאו אלא ב' בשני עוקצין וג' בעוקץ א', כורתין העוקץ שיש בו ג', אע"ג שאין צריך אלא לב' ואין כורתין ב' שיש בו א' א' שלא להרבות בקצירה, אבל הכא בהיתר לא מצי למיעבד שאם לא ישחט בעי למדחי אסור נבלה, ואי שחט מדחי שבת, מוטב לעשות דחוי א' וישחט, ממה שיעשה החולה הרבה דחיות בכל כזית וכזית.
אריא"ש עושין מדורה לחיה בשבת, סבור מיני' ה"מ לחיה אבל לחולה לא, ה"מ בימות הגשמים אבל בימה"ח לא, ולא היא ל"ש חיה ל"ש חולה ל"ש בימה"ג ל"ש בימה"ח, מד' שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקו' תמוז. ובירוש' אתמר אמתני' ומחללין ע' שבת, שמואל א' עושין לה מדורה אפי' בתקו' תמוז וכ' רב אחא... — ומחללין עלי' השבת כל זמן שהקבר פתוח. ומאימתי פתיחת הקבר, אביי אמר משתשב ע' המשבר, ר"ה אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה, ודייקו רבותא מדלא אמר ר"ה עד שיהא הדם שותת ש"מ קודם שעור תשב על המשבר מתחיל שעורי' דר"ה. וכ' הגרי"צ כאביי עבדינן ולא מחללין ש' עד שיהא הדם שותת ותשב על המשבר. ולא חזינן טעמא להאי פסקא, דספק נפשות להקל ובכל א' משעורין אלה מחללין. עד מתי פתיחת הקבר, אסיקנא נהרדעי אמרי ג', ז', ל'. ג' בין שאמרה צריכה בין שאמרה א"צ מחללין עלי' ש'. וכ' רב אחא [שאילתות פ' שמות] אפי' הרופאי' נמי אמרו בריאה היא האי בריותא לאו מידי היא ועבדינן לה מדורה וחמין ומבשלין לה בשולא כדעבדינן בחול מג' עד זי"ן אמרה א"צ אין מחללין, שתקה מחללין מספק מז' עד ל' אפי' אמרה צריכה אין מחללין, אבל עושין לה ע"י גוי כדרב עולא דא' כל צרכי חולה שא"ב סכנה עושין ארמאי בשבת, ודוקא בחולשא מ' לידה... חזי לן דהני ג' זמני מעל"ע חשבינן כההיא דאמרינן להברותו ז"י מעל"ע.
<h2>דף קל.</h2>
והיכא דלא מייתי סכינא מע"ש אסור להביאו כר"ע, ואם אפשר להביאו דרך גגין דרך חצרות וקרפיפות, רבותא אמרי דלית הלכתא כר"ש, לגבי אזמול, אבל הגרי"צ כ' דהלכתא כרב דאמר הלכה כר"ש [עירובין צ"א ע"א] וכן ר' יצחק עבד עובדא כר"ש והא דאמר רבא [פסחים צ"ב ע"א] ערל והזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת, לא פליג ר"ש עלה, דר"ש לא התיר אלא בכלים ששבתו בחצר ולא בכלים ששבתו בתוך הבית, דבהני ר"ש נמי מודה דאסור דהעמידו דבריהם במקום כ'.
גדולה [פדר"א כ"ט] מילה שבזכות שנמול אברהם אבינו ביו"ד בתשרי נתן קב"ה לבניו יום זה בכל שנה לכפרה ורואה דם מילתו של א"א שנ' בעצם היום הזה נמול אברהם, וכ' ועניתם את נפשותיכם בעצם היום הזה, מה זה ביה"כ אף זה הי' ביה"כ.
כ' בס' ר"א בן הורקנוס [פדר"א כ"ט] הנס השמיני אמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיה תמים, עד עכשיו אינך תמים, הערלה טמאה היא ומום גדול, מול ערלתך והי' תמים, שלח וקרא לשם בן נח ומל ערלתו וערלת ישמעאל שנ' בעצם היום הזה נמול א' וישמעאל בנו בעצם היום הזה בחצי היום. וביום ג' שנמול א' כאב גדול הי' לו, מה עשה קב"ה לנסותו, הרתיח את העולם ישב לו בפתח האהל, אמר קב"ה למ"ש נבקר החולה, שמ' בקור ח' גדולה לכך כ' וירא אליו ה', אמר קב"ה למ"ש ראו כחה של מילה, עד שלא נמול נופל כשדברתי עמו שנ' ויפל א' ע"פ, עכשיו והוא יושב באלוני. כי תבואו א"ה ונטעתם וערלתם ע' את פריו, עץ האמור כאן הוא עץ הגפן אם אין כורתין ערלתו עושה עוללות וקטופות ואין יינו ראוי למזבח וכשכורתין אותו עושה פירות טובים ונבחר יינו למזבח, כך א"א עד שלא נמול הפרי שעשה לא הי' טוב, כשנמול הפרי שעשה טוב ונבחר להקריב על גבי מזבח, שא"א הגישו למנחה שנ' וימל אברהם את יצחק בנו בן ח' ימים כאשר צוה אותו א', שכל מי שמגיש בנו למילה כאלו כ"ג מקריב מנחתו עג"מ, וא"א עשה סעודה שנ' ויעש א' משתה ג' ביום הגמל א"י מכאן שחייב א' לעשות משתה ביום מילת בנו. כל הגוים הבאים בישראל נמולים בטובתם ורצונם, ואעפי"כ אין מאמינים בהם עד ז' דורות [סנהדרין צ"א ע"א] והעבדים נמולים שלא ברצון אין בהם אמונה כלל, וכל כל עבדים שמל א"א לא נתקיים זרעם בישראל, ולא מלן אלא בשביל הטהרה שלא יטמאו מאכל ומשתה, שכל האוכל עם ערל כאלו אוכל בשר שקץ והרוחץ עמו כרוחץ עם נבלה, בחייהם נקראו מתים ובמותם נבלת בהמה, ואין תפלתם נכנסה לשמים שנ' לא המתים יהללו. ר' אמר יצחק מל יעקב ועשו ועשו מאס במילה כמו שמאס הבכורה כנגדו ויעקב ובניו דבקי' בברית שנ' אם תעשו כמונו להמול ויוסף הצדיק שמר הברית במצרים ולא טמאו שנ' ותשב באיתן קשתו והוסיף לו קב"ה אות על שמו שנ' עדות ביהוסף וגם השבטים ובניהם דבקים בברית עד שעמד פרעה ומנע מהם המילה, וביום שיצאו ממצרים נמולו ולוקחין דם פסח ודם מילה ונותנים על המשקוף ושתי המזוזות, וע"י דם זה פסח עליהם הקב"ה שנ' ואעבור עליך וגו' ואומר לך בדמיך חיי, בדמיך חיי למה נאמר ב"פ בזכות דם פסח ודם מילה. ג' ענויים יש, ענוי צום, בית אסורים, ודרך, ומחולשת ענוי דרך לא מלו בניהם במדבר כד' כי לא מלו אותם בדרך, ריש"א וכי ערלים שמעו קולו של קב"ה בסיני אלא נמולים הי' בלא פריעה ומל ולא פרע כאלו לא מל, לפיכך כשבאו לארץ מל אותם יהושע פעם ב' וקבץ הערלות ועשה מהם גבעה שנ' וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות, ואף במדבר לקחו ישראל הערלות והדם ומכסים בעפר וע"ז א' בלעם מי מנה עפר י', מי יוכל לעמוד נגד זכות דם מילה, מכאן אמרו מכסין הערלה בעפר, וישראל נמשלו לעפר שנ' והיה זרעך כעפר הארץ. ושמרו ישראל המילה עד שנחלקו לב' ממלכות, ואפרי' מנעו המילה, וקנא אליה ונשבע שלא להוריד טל ומטר על הארץ שמעה איזבל בקשה להרגו עמד אלי' והתפלל, א"ל קב"ה לא טוב אתה מאבותיך עשו בקש להרוג י', ברח ונמלט, פרעה בקש להרוג מ', ויברח מ', שאול בקש להרוג ד', וד' בורח וימלט, ללמדך כל מי שבורח נמלט, עמד אלי' וברח עד הר א' חורב, נגלה עליו קב"ה ואמר מה לך פה אלי' אמר קנא קנאתי על הברית, אמר קב"ה לעולם אתה מקנא קנאתי, בשטים ע"ג עריות וכאן אתה מקנא, חייך אין ישראל עושין ברית עד שאתה רואה, מכאן התקינו ישראל שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית שנ' ומלאך הברית א"א חפצים בו הנה בא ואף יעקב נטל ערבון מאלי' שיבא ויגאל בניו, בה' מקומות יעקב מלא וי"ו ואליה חסר, נטל ערבון ממנו שיבא ויגאל בניו.
<h2>דף קלב:</h2>
וכ' ב' הלכות ינוקא דאתילד נגעא בבשרא וכדמהלינן לי' מפסק נגעא, מהלינן אע"ג דמפסק ואי הדר ועטיף בשרא עלויא מהולתא ולא חזיא צריך למימהליה זמנא אחריתא, ואי אתילד נגעא בבשרא דעטיף לא מהלינן לי' משום דלא למתעקר אסורא דאור', פי' כיון שמילתו השתא מדרבנן לא דחינן ל"ת ועשה דהשמר בנגע צרעת.
ת"ר מילה דוחה צרעת בין בזמנה בין של"ב, שוי"ט א"ד אלא בזמנה לבד ואי מקלע תרתי בזמנה נמי דחי ומילה בין בזמנה בין של"ב א"נ אלא ביום דתני' [יבמות ע"ב ע"ב] אין לי אלא הנמל לח' שנמול ביום נמול לט' ליו"ד וכו' מנין ת"ל וביום הח' ימול.
<h2>דף קלג.</h2>
עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין פורעין ומוצצין ומשימין עליו אספלנית וכמון, ואם לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן אם לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו, ואין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עלי' סמרטוט, ואם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת, כלומר אעפ"י שלא ערבו החצרות.
<h2>דף קלג:</h2>
ת"ר המל כל זמן שעוסק במילה בשבת חוזר בין על ציצין המעכבים המילה ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה סלק ידיו מן המילה על ציצין המעכבין חוזר, על שאין מעכבין אינו חוזר, דהוי כהתחלה בדבר שלא ניתנה שבת לדחות כיון דמצות מילה כבר נעשה, להכי תנן... [עושין כל צרכי מילה אפילו על ציצין שאין מעכבין חוזר כשלא סלק ידיו] ואין חלוק בין הציצין מערלת הבשר או מעור הפריעה. ת"ר מהלקטין את המילה, פי' מהלקטין מל' ילקוט שהערלה כמו ילקוט ובתוכה העטרה, צריך לחתוך הילקוט כולו לגלות הערלה ואם לא חתכו כולו כאלו לא מל, וז"ש אם לא הלקט חייב כרת, לפי שחלל שבת שלא עשה המצוה אם נשתייר ציצין המעכבין. מתקיף ר"פ לימא אנא עבדא פלגא דמצוה אתון נמי עבדיתו פלגא דמצוה, אלא אר"א כגון דאתי בין השמשות ואמרי ליה לא מספקת, פי' לא תוכל לגמור המילה בעוד יום, וכיון שלא תגמר כהלכתה אתה חייב מ' חבורה, ואמר להו מספיקנא, ועבר ולא איסתפק דאשכח דחבורה עביד וענוש כ' והכי אתמר בירוש' [ספי"ז] מל ולא פרע כאלו לא מל, וענוש כרת, ר' אבהו הדא דתימר כשאין בו ביום כדי למרק, פי' לגמור כולו ולעשות הפריעה, אבל אם יש עוד ביום כדי למרק ממרק ואינו חושש. ובפ' הערל [יבמות ע"א ע"ב] א"ר לא נתנה פריעה לאברהם אבינו שנ' שוב מול את בני ישראל שנית, ואיכא מרבותא דגרסי בגמ' דלמא שוב שנית לאקושי סוף מילה לתחלת מ', מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מ' כדתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה רוב העטרה. ולפרוקא הדין נתנה לאברהם אבינו פריעה וגם במדרשים הכין משמע וכן בירושלמי [פי"ט] המול ימול מכאן לב' מילות א' למ' וא' לפריעה, א' למילה וא' לציצין המעכבין כדברי ר"ע, ולרי"ש דאמר דברה תורה כל' בני אדם, נ"ל מחתן דמים למולות מכאן לשתי מילות א' למילה וא' לפריעה. כ' ב' הלכות אפי' למ"ד לא נתנה פריעה לא"א מ"מ דוחה שבת שנ' שוב מול את בני ישראל שנית, מקיש סוף מילה לתחלת מילה, מה תחלת מילה דוחה שבת אף סוף מילה דוחה שבת. ואין אנו צריכין לכך כיון דנתנה ליהושע הלמ"מ היא וכך היתה הלכה שדוחה שבת. אר"ה משוך אוכל בתרומה ד"ת [יבמות ע"ב ע"א] ומדבריהם גזרו עליו מ' שנראה כערל. לפיכך אי מל בשבת כראוי ונתגלה העטרה ובו ביום חזרה וכסתה העטרה אסור לתקנו בו ביום. — מוהלין פי' חותכין כל הערלה המכסה העטרה בסכין, פורעין פי' בצפורן קרום הרך המכסה העטרה כדאי' במדרש [שוחר טוב ה'] צפרנים לעשות פריעה ומליקת עוף ולהסתכל בהם בהבדלה, ומוצצין את הדם בשבת כבחול. ואר"פ אומן דלא מייץ סכנתא היא ומעבירין אותו. אם לא שחק כמון מע"ש לועס בשניו ונותן.
<h2>דף קלד.</h2>
ת"ר ביו"ט שוחקין לה כמון וטורפין יין ושמן, דבי"ט ראוי לקדרה. אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא להיפכיה לסטריה אבראי, דלמא מדבק גירדא מיני' ואתי לידי כרות שפכה, פי' יהפך האימרא שבשפת החלוק שנותן על הערלה לחוץ שאם הוא סמוך לבשר לפעמים יוצאין ממנו חוטין ומדביקין עצמן במכה וכשבא להפשיט החלוק יקרע החוט ראש הגיד.
וכ' הגרי"צ [יבמות ס"ד ע"ב] בדבר סכנה כנשואין ומילה בתרי זימנא הוי חזקה, ואם מתו לאשה ב' מ' מילה לא תמול הג', ואי חזינן דמתו מ' שלא נבלע בהם דם אין כאן חזקה דחזינן טעמא דמתו, וה"נ א' אביי [שבת קל"ד ע"א] ינוקא דסומק דאכתי לא אבלע בי' דמא ליתרחו עד דאבלע ולימהליה, דירוק ואכתי לא נפל בי' דמו ליתרחו עד דנפל בי' דמא ולימהליה דתני אר"נ בא' אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, ג' הביאתו לפני וראיתי שהוא אדום והצצתי בו ולא ראיתי דם ברית אמרתי המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינו לו, ומלו אותו וחיה ושוב באה לפני שמלה וכו' כדלעיל ואמרתי המתיני עד שיפל בו דמו, המתינו לו ומלו אותו וחיה. מהאי עובדא חזינן דבמתו שנים יש לחוש ולא ימול הג' עד דידעינן ברור ריעותא דהוי' בהו ליכא בג'. כ' הגאון היכא דמית ינוקא דלא הוי בר תמניא, משום דלא תיעול ערלתיה עמיה נהגו גבן דמהילינן לי' בבה"ק להסיר חרפתו ממנו. ודכ' מנהגא לא ידענא לי' עקר, מיהו כל מנהג דלית בי' אסורא ש"ד למיעבד, וכ"ש האי דמתחזיא שפיר דלא תיעול ערלה עמיה. מיהו מסתבר לן דלאו ערלה הוי'.
<h2>דף קלד:</h2>
אמרו רבותא הלכה כראב"ע מרחיצין התנוק ביום ג' שחל להיות בש' וכ"ש ביום הראשון שמרחיצין כדרכו בין לפני המילה בין לאה"מ בין בחמין שהוחמו בשבת בין שהוחמו מע"ש בין הרחצת המילה ובין כל גופו מפני הסכנה, והאי שהוחמו בשבת לאחר המילה קאי, ובאשתפיך חמימי בתר מ' קאי. דאשתפך קודם מ' לא מהלינן לי' ולא מייתינן לי' לידי ס', אפי' ע"י גוי אסור להחם בכה"ג כדאמרן דהו"ל שבות דאי' בי' מעשה.
א"ר אין מונעין חמין ושמן ליתן ע"ג המכה בשבת ושמואל א' נותן חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה והלכה כשמואל דתני' כותי', ולא אסר שמואל אלא במערב חמין ושמן אבל שמן לבדו שרי תוך המכה כדתנן החושש במתניו סך הוא את השמן, ואף שמן ורד שרי במקום דשכיח. אין נותנין חמין ושמן ע"ג מוך ליתן ע"ג מכה בשבת משום סחיטה, ולא ע"ג מוך שהוא ע"ג מכה בשבת. ת"ר נותנין ספוג יבש ומוך יבש ע"ג מכה בשבת, אבל לא גמי יבש ולא מוך ישן דאלו מרפאין המכה, אבל מוך חדש אינו אלא להגן על המכה. ובירוש' [פ"ו ה"ב] רי"א מכה שנתרפאת נותנין עליה רטיה שאינה אלא כמשמרה, וכן נותנין עלה ע"ג מכה בשבת, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה.
<h2>דף קלה.</h2>
ת"ר ערלתו ערלה ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס, ר' יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה שבת וענוש כרת, ולא לכל אר"י דאנדרוג' זכר דמודה ר"י דאינו מעריך בערכין דכ' הזכר ולא טומטום ואנדרוג', יכול יהא בערך אשה ת"ל הזכר ואם נקבה זכר ודאי נקבה ו', אבל במילה מרבהו דכ' כל זכר, ולית הלכתא כר"י כמ"ש הגאון ערלתו ודאי ד"ש ולא נולד מהול, שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א א"צ להטיף ד"ב. ארשב"א לא נחלקו שצריך להטיף ממנו ד"ב, ע"מ נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו ד"ב ובה"א א"צ. רב אמר הלכה כת"ק דברייתא דאמר לב"ה א"צ להטיף ד"ב מנולד מהול, ושמואל א' הלכה כרשב"א, דלב"ה נמי צריך להטיף. כ' הגרי"צ אע"ג דפליגי רב ושמואל בהא קייל"ן כבתראי דאינון רבה ור' יוסף דאתמר שם נולד מהול רבה א' חיישינן לערלה כבושה, רי"א ודאי ערלה כבושה, ואמר רבה מנא אמינא דתני' ר"א הקפר א' לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד מהול שצריך להטיף ממנו ד"ב, על מה נחלקו לחלל עליו ש', בש"א מחללין ובה"א א"מ, הלכך כרבה קייל"ן חיישינן לערלה כבושה וצריך להטיף ד"ב בחול אבל א"מ עליו ש', ואף דאפלג ר' יוסף ואמר מחללין קיי"לן רבה ור"י הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה וחזי לן עקר טעמי' דפסק כרבה ברייתא מסייע לי' ובירוש' [שבת פי"ט, יבמות פ"ח] נמי אתמר הלכתא הכין דגרסינן המשוך והנולד מהול והמל עד שלא נתגייר צריך להטיף ממנו ד"ב, תני רשב"א ל"נ ב"ש וב"ה על נולד מהול שצריך להמד"ב מפני שהיא ערלה כבושה, עמ"נ על גר שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו ד"ב ובה"א א"צ ר' אליעזר בנו של ר"א הקפר א' ל"נ ב"ש וב"ה על זה ועל זה שצריך להטיף ד"ב על מה נחלקו על נולד מהול בשבת בש"א צריך להטיף בשבת ד"ב ובה"א א"צ, ר' יצחק בר נחמן א' בשם ר' הושעי' הלכה כדברי התלמיד והכי נקטינן נולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול מטיפין ד"ב ואד"ש וכ"פ הגרי"צ ויש מי שאומר בגר מהול א"צ להטיף וחזינא טעמא משום דבבבלי תני' רשב"א דאמר לב"ה אין מטיפין בגר ולא אדכר מאן דפליג עלי' ואנן חזינן דבבלי נמי ס"ל מטיפין דתני' בהחולץ... [יבמות מ"ו ע"א] ואי אמרת גר מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב למה אין מטבילין אותו לר' יוסי, וכי גרע מערבי מהול שבא להתגייר דדי בטבילה, אלא ודאי לר' יוסי בעינן הטפת ד"ב וכיון דקייל"ן כר' יוסי ממילא ידיענן דלבבלי נמי גר מהול צריך הטפת ד"ב, ואין לחלק ולומר גר שנמול בגיותו כיון דנמול א"צ להטיף בגרותו, אבל נולד מהול צריך דחיישינן לערלה כבושה, ולהכי אמר ר' יוסי אין מטבילין אותו דחיישינן שלא נמול בידי אדם אלא נולד מהול וצריך הטפת ד"ב, לאו מלתא הוא דנולד מהול מעוטא דמעוטא ולית מאן דחש להא, אלא ודאי ס"ל לר"י אפי' ערבי מהול צריך הטפת ד"ב. וב' הלכות ור"א [שאילתות פ' וירא] פסק כרב קטן נולד מהול א"צ להטיף ד"ב, וגר שנתגייר כשהוא מהול בגיותו צריך להטיף, אבל הרב ר' יהודה כ' כהגרי"צ קטן נולד מהול מטיפין ממנו ד"ב וא"ד שבת. שדר רה"ג לרבנן קמאי במסכתא [צ"ל במתיבתא] אסכימו רבותא להטיף מנולד מהול אלא מיהו בנחת וצריכין למבדק יפה יפה בידים ומראות עינים ולא בפרזלא דלא לעייק לי' ואין מברכין על הטפת ד"ב אא"כ נראה לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין האיך מלין אותו, ואם לא נראית לו ערלה ממתינים לו הרבה שלא יבא לידי ס' ואין חוששים ליום ח'.
ונשאל הגאון ישראל שנשתמד ויש לו אשה ישראלית ונולד לו ממנו בן אם מותר למהלו בשבת והשיב מותר למהלו בש', מ"ט זרע אברהם ותולעת יעקב הוא, ואפשר שתוהא ועוזב את בנו בדת ישראל, ועוד שהרי אמו ישראלית ואפשר שילך אחריה ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה, ואין בנו לאסור מילתו בש' ואם בעבדים אמרו כל שאמו טמאה לידה נמול לח' בזרע ישראל לא כ"ש.
אמר מר ולא ספק דוחה שבת לאתויי מאי, הא דת"ר בן ז' מחללין עליו ש', בן ח' אמע"ש, ספק בן ז' או בן ח' אמע"ש למולו, בן ח' הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומנקתו מפני הסכנה וחזי לן דמותרת לחלוב החלב לחוץ אם אין לה יונק אע"פ דמלאכה היא מ"מ אצל"ג וכי היכא דהתירו להפיס מורסא משום צער. והא דלא מהלינן בש' ספק בן ז' ובן ח' דוקא כשלא גמרו שערו וצפרניו, אבל גמרו אפי' נולד לח' אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי אשתהו כרבי בפ' הערל [יבמות פ' ע"א]. תני' רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שכ' ופדויו מבן חדש תפדה, ח' ימים בבהמה אינו נפל שנ' מיום ח' והלאה ירצה. ואמרינן הלכה כרשב"ג מכלל דרבנן פליגי עלי', ומסקינן הלכה כותי' להחמיר, דאם מת הולד תוך ל' אמרינן דלמא נפל הוא וצריכה חליצה, ואם נתקדשה לאחר, אם ישראל הוא חולצת, אבל אם אשת כהן היא, שחלוצה אסורה לו, סמכינן ארבנן שאינה חולצת. וה"ה דאסורה ליבומי שמא כרבנן ובר קיימא הוא, אבל לענין אבלות אמרינן הלכה כמקיל באבל ומת בתוך ל' חשבינן לי' כנפל. והא דאמר כל ששהה ח"י בבהמה אינו נפל, ה"מ לקרבן דבעינן יום, אבל לאכילה מותר לשחטו בליל ח' כד' שם ר"פ ור"ה אקלעו בי ראב"א עבדי להו עגלא תלתא ביומא דשבעא אמרי לי' אי ארתיחו עד לאורתא הוי אכלינן מיני' והכין אמרינן פ' כה"ז [זבחים י"ב ע"א] כ' והי' שבעת ימים תחת אמו, הא לילה חזיא, וכ' מיום ח' והלאה ירצה, לילה לאקדושי לקרבן, דבלילה אין מקריבין אבל מקדישין דבליל ח' יצא מכלל נפל וחזי לאקדושי, ויום ח' להרצאה.
אמר רבה א"ר אסי כל שאמו טמאה לידה נמול לח', וכל שאין אמו ט"ל, כגון יוצא דופן או נכרית שילדה ואח"כ נתגיירה אינו נמול לח', אלא נמול מיד, שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וביום הח' ימול, א"ל אביי דורות ראשוני' יוכיחו שאין אמן טמאה לידה ונמול לח', א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכ' ר"ח מסתבר שלא בא רבה למעט אלא בן נכרית שאין אמו ט"ל ואם קנאו ישראל אין נמול לח', דבן בת ישראל ובן גיורת ובן שפחה, משוחררת ואינה משוחררת אמו טמאה ל' דתני' בת"כ דבר אל בני ישראל אשה כ"ת וטמאה, בני ישראל ואין הגוים בענין זה, ומנין לרבות גיורת ושפחה בין משוחררת ובין א"מ, ת"ל אשה, למדת אפי' שפחה טמאה לידה ובנה נמול לח' ודוחה ש', וכ"כ ר' אחא [שאלתות לך לך] וה"ג. ומקשינן והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות ר"ה ורחב"ר חד אמר מחללין עליו ש' וח"א אין מחללין, ול"פ אלא לחלל שבת אבל לח' מהלינן, אף דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה, הא בהא תלי', כתנאי יש יליד בית נמול לח' ויש יליד ב' נמול לא'. יש מקנת כסף נמול לח', ויש מ"כ נמול לא', כיצד לקח שפחה מעוברת וילדה בביתו זהו מ"כ שנמול לח', לקח שפחה וולדה עמה ימול מיד. לקח ונתעברה אצלו וילדה זה יליד בית שנמול לח', ר' חמא א' ילדה בביתו ואח"כ הטבילה זה יליד ב' נמול לא', הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד ב' שנמול לח'. א' רבא בשלמא לר' חמא משכחת יליד בית נמול לא', שילדה בביתו ואח"כ הטבילה, ונמול לח' שהטבילה ואח"כ ילדה, מקנת כסף נמול לח', שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואח"כ ילדה, מקנת כ' נמול לא' כגון לקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק יליד בית שנמול לא' היכי משכחת, בלוקח שפחה לעוברה, שקנה שפחה מישראל שלא יהי' לו זכות בגופה אלא בעוברה, ולמ"ד קנין פירות כקנין הגוף מאי איכא למימר, בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. בהא מלתא לא אתמר הלכתא מפי הגאוני' ונקטינן לחומרא כרבה וכר' חמא שפחה שלא טבלה אף שנתעברה וילדה ברשות ישראל א"נ בשבת יום ח', דלמא נמול לא' כיון שאין אמו טמאה ל', וה"ה ביוצא דופן שאין אמו טמאה ל' אין מלין בשבת יום ח', דלמא נמול לא', אבל כיון דאפשר דהלכה כת"ק דנמולים בח', לפיכך אין נמולים אלא בח' כשחל בחול ולאחר ח' כשחל ח' בשוי"ט.
<h2>דף קלו.</h2>
ר"א אקלע בי רב כהנא אתרע מלתא דשכיב ינוקא בגו ל' יומין, חזין דקא מתאבל עלי', א"ל לא ס"ל מר דהלכה כרשב"ג, א"ל קים לי בגוויה שכלו לו חדשים, דהיכא דודאי דכלו חדשים בין באדם בין בבהמה מיד שנולד יצא מכלל נפל, מיהו בקדשי' בעינן להרצאתו יום ח' מגזרת הכתוב.
<h2>דף קלז.</h2>
הא דאמרינן נולד בה"ש של ע"ש ואחר שבת ב' י"ט של ר"ה נמול לי"ב, לאו דוקא ב' ר"ה, אלא בכל מקום שחוגגין י"ט ב' של גליות דינו כר"ה ואיכא דקוראין אותו מילה שלא בזמנה כדאי' פ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"ב] ולא מצינו שום חלוק בין י"ט א' לב' אלא לענין מת ולמכחל עיני' ותנא דמתני' בא"י קאי דליכא התם אלא יום ב' דר"ה ואע"ג דיש לחלק דבר"ה אסור למכחל עיני' ביום ב' מ"מ לא מצינו שחלקו בדבר מצוה דמה שהתירו למצוה ביום ב' של גליות כגון עסק במת ביום ב' ר"ה ג"כ התירו. ומינה מה שלא התירו לצורך מצוה יום ב' דר"ה גם ביום ב' של גליות אסור.
האב חייב למול בנו שנ' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו א', אותו לא אותה [קדושין כ"ט ע"א], לא מהליה אבוה או מית אבוה מחייב ב"ד למולו דכ' המול לכם כל זכר וכ' נמי בן ח' ימים המול לכם כל זכר, לא מלו ב"ד חייב איהו למימהל נפשי' דכ' וערל זכר אליב"ע ונכרתה, ואי הוי בר י"ג שנין ולא מהיל נפשי' קאי בכרת. אשכחן מיד לדורות מנ"ל שהאב חייב, תנא דברי"ש כ"מ שנ' צוה זרוז ומיד ולדורות, זרוז שנ' צו א"י וחזקהו ואמצהו, מיד ולדורות דכ' מיום א' צוה ה' והלאה לדורותיכם. מ' מילה ביום ח' כל היום, מיהו זריזין מקדימין שנ' וישכם א' בבקר. והיכא דעבר אעשה ביום ח' ימול בין בשוגג בין באונס בין במזיד מצוה למולו אחר ח' והיכא דאתילד ינוקא בה"ש לא מנינן לי' תמניא יומין אלא מלמחר, מפני שלא צוה השם למול תוך ח' כתני' בתוספתא [מגילה פ"א] מגלה ותרומת שקלים מקדימים אבל ספק מילה ועצי כהנים וכו' מאחרין ולא מקדימין, וספק מילה, הנולד בה"ש ותנן [שבת קל"ז ע"א] קטן נמול לח' לט' ליו"ד לי"א לי"ב, נולד בה"ש נמול לט', בה"ש של ע"ש נמול ליו"ד, י"ט אחר שבת נמול לי"א, שני י"ט של ר"ה אחר שבת נמול לי"ב, וטעמא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שוי"ט, קטן החולה אין מלין עד שיבריא, חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו והיינו מעת לעת. ההוא דאתא לקמי' דרבא [נדה מ"ב ע"א] א"ל מהו למימליה בשבת, אמר רבא ס"ד דלא ידע ההוא ג' דשרי למימהל בשבת, א"ל אימא גופא דעובדא היכא, א"ל שמעתיה דצויץ, פי' צועק במעי אמו אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבתא, א"ל ההוא ולד הוציא ר' חוץ לפרוזדר, דאי לאו לא הוי מצייץ, דכמה דאיתיה במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, והו"ל נולד בה"ש ומילה של"ב וא"ד אה"ש. ויש להזהיר הנשים על הוצאת ראש חוץ לפרוזדר דכנולד דמי ומונין משעת הוצאתו אף יצא כולו בליל שלאחריו וסמכינן עליהו למימהל בשבתא, ויש להזהירם כשנולד סמוך לשקיעה לראות אם עדיין יום או אם נראו ג' כוכבים תינוק שיש לו כאב עינים מעט אי איתפח מלין אותו מיד [יבמות ע"א ע"ב].
תשו' לגאון, שאלתם קטן חלוש שלא מ' חולי והוא בצרה מלין אותו לאלתר, או ממתינים עד שיבריא כך ראינו תנוק מצטער בין מ' חולי בין מ' דבר אחר אין מלין עד שיבריא ואח"כ נותנין לו ז"י מעל"ע להברותו כשמואל בתלמודא דידן [שבת קל"ז ע"א] ואם מן דבר אחר כבר אמרו [שם קל"ד ע"א] תינוק אדום ממתינים עד שיבלע בו דמו, ירוק ממתינין עד שיפול בו דמו, הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין עד שיבריא עכ"ל ולי הכותב נ' מההוא דאי' בפ' הערל [יבמות ע"א ע"ב] זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון דכאיב לי' עיניה לינוקא בשעת עשיה ואתפח ביני ביני, ש"מ קטן שהוא בצער אפי' אינו חולי כל הגוף אין מלין אותו עד שיבריא וש"מ נמי צער כה"ג כד אתפח מלין אותו מיד ואין נותנין ז"י אלא בחלי כל הגוף, והני ז"י מעל"ע נינהו כדמסיק שם [שבת קל"ז ע"א] וכ"כ בה"ג ורב אחא.
אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה, ופי' רב ירמי' רוב גובה העטרה פי' לא לבד רוב היקף אלא אפי' רוב גובה במקום א', ואם הי' כהן אינו אוכל בתרומה ואם הי' בעל בשר כלומר שבשרו מן הצדדין עב ונתרבה ונראה למעלה מעטרה אחר שנמול וחופה רוב עטרה, מתקנו מפני מראית עין, אבל מה"ת נמול מקרי אפי' חזר ונתכסה העטרה ומה"ת אוכל בתרומה.
<h2>דף קלז:</h2>
מל ולא פרע כאלו לא מל. א' שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול א"צ למהלו, ואם לאו צריך. במתניתא תני א' רשב"ג רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול, צריך למולו, ואם לאו אין צריך, מאי ביניהו איכא ביניהו נראה ואינו נראה, לשמואל צריך שיראה בקשוי מהול ממש. איכא דפסקו כרשב"ג בנראה קצת א"צ למולו ואי' ספרים דגרסי ברשב"ג נמי כשמואל שמתקשה ונ' מהול. וגרסו בתר שמואל תני' נמי הכי. וחזי לן כיון שתקון זה דרבנן, דלא אמרו תורה שימול ב"פ, הלכה כמקיל, ואי מצי מתקן בקל ע"י דחיקה עדיף טפי.
ברכת המל ושל אבי הבן ושל המברך כולהו בפ' מקום שנהגו. בהלכות מקדים ברכת המל לברכת אבי הבן, והכי שדר מר שר שלו' דהכי נהיג בב' הישיבות שאין אבי הבן מברך עד אחר המילה, חדא שמא יקלקל המל, ואי בשחיטה ושופר נמי אפשר, לא דמי שחיטה וש' בידו הוא, אבל המילה ביד אחר, מאן יימר דמקיים לה כהלכתה לכך עדיף אחר המילה, והגרי"צ השיב בתשובה ברכת ארוסין מברך ואח"כ יתן קדושין, וכן במילה אבי הבן מברך להכניסו קודם מילה, שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר ומי שאומר כיון שנותרה הפריעה יכול הוא לברך עובר לעשיתה מפני שאמרנו מל ולא פרע כאלו לא מל, ההוא לאו דוקא, אעפ"י שאמר כאלו ל"מ, מ"מ הפריעה שיור המצוה שהרי מל אמר, מל ולא פרע, והמילה כבר נעשית. נשאל הגרי"צ נזדמנה מילה ביה"כ כוס של ברכה מה תהא עליו תשו' לא מברכינן על הכוס כל עקר כדעבדינן בדוכתא דלא [שכיח חמרא], וחזינן מאן דמברך על היין ומניחו עד לערב ושותהו, אנן לא ס"ל הכי, כיון דקייל"ן המברך צריך לטעום ולא אפשר ביה"כ, ליטעמי' לינוקא חיישינן דלמא אתי למסרך כשיגדל, לינחי עד אורתא הא קייל"ן צריך לטעום מקמי דלישתעי, ואי אשתעי מקמי דטעים צריך למיהדר ולברוכי, ואי לא, אשתכח דקשתי בלא ברכה, ואי הדר מברך הוי ברכה קמייתא ברכה שאינה צריכה וקעבר על לא תשא, הלכך מהלינן בלא כוס, ולהכי נמי אין מבדילין ע' הכוס כשט"ב חל במ"ש. תשו' לגאון ברכת המילה ביה"כ מהו, כך ראינו כל תענית שאין היולדת שותה ממנו אין מברכין בפה"ג על כוס של מילה, לפי שצריך אדם לטעום. ואמר מר יהודאי ב"ד שמלו במקום אב מברכין להכניסו וכ"כ ר"י.
ת"ר המל אומר אקב"ו על המילה, אבי הבן אומר להכניסו, והעומדים שם עונים כשם שהכנסתו לברית וכו' והמברך אומר אשר קדש ידיד וכו' ומסיים כורת הברית. המל את הגרים אומר על המילה והמברך אחריה אומר אקב"ו למול הגרים ולהטיף דם ברית עד בא"י כורת הברית, המל עבדים אומר על המילה, והמברך אומר אקב"ו למול העבדים ולהטיף מהם דם ברית עד בא"י כורת הברית.
מנין למילה בנכרי שפסולה [ע"ז כ"ז ע"א] רב אמר דכת' ואתה את בריתי תשמר ורי"ו אמר המל ימול קרי בי' המל ימול, ואיכא ביניהו אשה, לרב דאמר מואתה את בריתי תשמר, אשה כיון דליתא בברית לא מהלא, לרי"ו דאמר המל ימול, כיון דישראלית הוא וערל ישראל נמי כמהול דמי, הלכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא אתתא יהודאתא דידעה ומהלה שפיר דמי דהלכה כרי"ו אבל מילה בנכרי אף לרי"ו פסולה דדחיקא מלתא למימר לפרושי דר"י הנשיא קאמר. — אנשי מזרח מוהלין על המים ונותני' על פניהם ואנשי מערב מוהלין בעפר. ובתשו' לגאון אנו רגילים במים שלוקין ובהם הדס ומיני בשמים שריחם נודף ומלין בהם ורוחצין הנועדים בהם את ידיהם. שאלו מקמי רב יהודאי מאי למול ע"ג עפר ואמר שפיד דמי ולא יעשו כן בשבת גזרה שמא יביאו עפר מבחוץ.
כתב בעל הלכות מאן דמהיל גר ועבד נכסי ערוה ונבריך על המילה והדר למהל, וגר אע"ג דאמהל בארמיותיה בעי להטיף ממנו דם ברית, ועד דמתפח לא מטבלינן לי', וכד טביל צריך למטבל בהדי תלתא ואמרו לי' כי היכא דאמרי לי' מעיקרא, כלומר כדרך שמודיעין אותו כשבא לגייר מצות קלות וחמורות כדאי' שם בהחולץ [יבמות מ"ו ע"א] כך מודיעין אותו בשעת טבילה, וגייזי לי' ממזייה ושקיל לי' טופרא דידיה ודכרעיה, וצריכי למחזיה כד טביל, וכד סליק מברך על הטבילה, וכתב הגאון גר סריס א"צ להטיף מאזנו ויכנס תחת כנפי שכינה בטבילה כאשה. ודאמרינן גר צריך מילה וטבילה, נפקא ליה בפ' מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] מקרא ככם כגר יהי' לכם, מה אבותיכם נכנסו לברית במילה טבילה והרצאת דמים אף גרים לא יכנסו אלא במילה טבילה והרצאת דמים, ואמרו שיבא קן להקל עליו, כלומר במ"ת הי' קרבן אבותינו מבהמה וקרא אמר ככם כגר יהי', אבל מדכ' כי יגור אתכם גר ועשה אשה ריח ניחח לה' איזה דבר שכולו לה' אף העור, הוי אומר עולת עוף. והאידנא דליכא קרבן נמי מקבלין גרים דכ' לדורותיכם. ומ"ש בהלכות בשעת טבילה אמרינן ליה כי היכא דאמרי ליה מעיקרא היינו דאמרינן [יבמות מ"ז ע"א] גר הבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות וחמורות ומודיעין אותו ענשין של מצוות ושכרן, קבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו, נתרפא מטבילין אותו מיד בפני ג' וביום ולא בלילה ולא בשוי"ט ובשעת טבילה מודיעין אותו שנית מקצת מצות קלות וחמורות, אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה וג' ת"ח עומדין בחוץ ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות וחמורות וטובלת בפניהם ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו כלומר אין מאיימין עליו יותר מדי להפרישו.
